“אז מיכל, מה את עושה כרגע בחיים?" 
"אני מדריכה לריקוד בסטודיו לריקודים סלוניים לחולי דמנציה ואלצהיימר." 
השיח הזה מגיע בעקביות לפחות אחת ליומיים. גם התגובה היא קבוע: 

" ואוו, זה בטח קשה, איך הם זוכרים את הצעדים?"

 

 

אז ככה: 
קשה? האמת היא שזה פשוט כיף אמיתי. 

תדמיינו שהיה לכם חבר, אחד כזה נטול עקבות, לא עסוק בשאלה מה יחשבו עלי, לא מסנן ועורך את רגשותיו ואת עצמו אלא מתבטא באופן כנה, בדיוק לפי מה שבא לו כרגע להיות, צוחק כשבא לו, צועק כשבא לו, נח כשבא לו ומשתולל כשבא לו. לא הייתם רוצים לרקום איתו לפחות פעם בשבוע?

 

 

איך הם זוכרים את הצעדים? 

לאו דווקא זוכרים. הגוף זוכר בשבילנו. כל מה שצריך זה להפעיל את המוסיקה והגוף כבר זז מעצמו. זה כאילו המוח לא מעורב בכלל בתהליך.זה כאילו המוסיקה נספגת ישר אל השריר ומזיזה אותו מעצמה. הסויינג יזרים את הדם בקצב אחד, יעלה חיוך שובב והוואלס יזרים בקצב אחר, יעלה חיוך עדין ורחפני.

 

בעצם נדמה לי שאני לומדת יותר משאני מלמדת. אני לומדת מהתלמידים בסטודיו מה שאני כרקדנית הכי שואפת אליו, ועוברת דרך לא פשוטה כדי להגיע אליו: היכולת להשתחרר, היכולת להתמסר למוסיקה, ולתת לעצמך פשוט לרקוד. לתת לכל מה שרוצה לצאת מהגוף לצאת בכנות פשוטה, ללא שיפוטיות, לתת דרור לנפש.

 

האתגר נמצא בלהגיע לשם, להביא אותם למקום הפתוח, החי, המרגיש את עצמו ונהנה לרקוד בחופשיות. במציאות בה אתה כל היום מטופל על ידי אחרים, מאבד כל יום עוד קצת מהעצמאות שלך, מוצף בלבול, אותו מקום פנימי, חופשי משתתק, לא נעלם, פשוט מתקשה להביע את קולו.

 

הפתרון הוא פשוט משנדמה. הפתרון הוא בחיוך שלנו, שלי כמדריכה וגם שלכם, מלווים ובני משפחה. התפקיד שלנו הוא לתת את זריקת האנרגיה הראשונה, זריקה שמגיעה דרך שמחה, חיוך רחב וכנה, אוהב, מקבל, צוחק. החיוך שלנו הוא חבל הצלה. מדהים לראות איך ברגע שאני נגשת לתלמידם בסטודיו בפתיחות הזו הם שותים את האנרגיה, והשמחה הפנימית פורצת. גם מדעית הוכח שנוירוני המראה, אלו שקולטים ומחכים את הסביבה עובדים באופן אינטנסיבי במיוחד אצל חולי דמנציה ואלצהיימר, לטוב ורע.

 

כשהאדם מתקשה למצוא את עצמו בתוך עצמו הוא צריך חבל שיעזור לאותו מקום פנימי לטפס החוצה. אנחנו יכולים להיות אותו החבל. ואין צורך לחכות למסיבה של יום חמישי או לשיעור של יום שלישי, הפתרון טמון ביחס של כל אחד ואחד מאיתנו. זה דורש מאיתנו לשים בצד לרגע את הפחד מהמחלה, את הכאב, את התסכולים הפרטיים ומולם להיות האור שאנחנו, הכנה. פשוט. ברגע שתראו את האור שבהם נדלק בתגובה, הקסם הזה יאיר אתכם חזרה, והגלגל מתגלגל.