כולנו יכולים להעיד על הערך של כף יד חמה המונחת לנו על הגב במפתיע.
כולנו מכירים ביכולת של שיחה קצרצרה עם אדם להציף בתחושה טובה.
כל מפגש שכולל אדיבות, התחשבות ואכפתיות מטעין באנרגיות ומוציא את המיטב שבנו.

לא תמיד מיד באותו הרגע אנחנו מזהים את ערכו של המגע, של מבט טוב, של אמפתיה. לעומת זאת אנחנו יודעים לזהות בברור את המחסור ואת הרצון לכל אלו כהם אינם.

 

רגע מתוק בתוך הבדידות

הערך של המפגש האנושי לא פוחת ככל שאנו מתבגרים, להפך, אם אדם נשאר לבד בעת זקנה אין זה מרצון, זה מהכרח ונותר רק להתרגל. אך דווקא הוא, יותר מכל זקוק עכשיו לאותו מגע שיפתח לו את הלב. כשהגוף נחלש והקרובים כבר אינם, ואלו שעוד פה מגיעים פחות ופחות אך מגיעה הבדידות. והבדידות מביאה איתה מחלות, היא מאיצה את תהליך הזקנה. אל מולה כל מפגש של לב אל לב הוא אוויר לנשימה, הוא התרופה הטובה ביותר.

 

האדם הלוקה בדמנציה ואלצהיימר, בעודו צועד יותר ויותר לתוך המחלה נשאר יותר ויותר לבד. הביקורים נעשים קשים ומורכבים יותר למשפחה, החברה כולה מתרחקת. סטודיו "רוקדים בגשם" קם כדי לתת מענה, בדיוק לבעיה זו שמוגדרת כאחת הבעיות הגדולות ביותר שחולי דמנציה ואלצהיימר מתמודדים איתה והיא הבדידות והדיכאון ההולך ומתפשט.

 

מגב שפוף לחיוך מואר

בשבוע שעבר הגיע אחת מתלמידות הסטודיו לשיעור כאשר היא שפופה, מבטה עייף ופונה לרצפה, צעדיה איטיים וקטנים והיא אינה מוציאה אף מילה. לפעמים נדמה כי בשיעורי הריקוד אנחנו נלחמים בעיקר בזה - בחוסר המוטיבציה והחשק לצאת מהבית, לראות אנשים, לטייל.

 

השיעור התחיל, התחילה המוסיקה, התחילה תנועה של הגוף, התחיל מגע בין המדריך לתלמידה, ואז התחילו חיוכים והעניינים נדלקו, והם  מדברים וצוחקים ואני בצד מתמוגגת. את השיעור היא סיימה עיפה אך כשראשה מורם, פניה בוהקות ואותה גברת שקטה לא מפסיקה איתנו לקשקש. מי שהיה נכנס באותו הרגע לא היה מאמין לנו אם הינו מספרים לו כיצד נכנסה לסטודיו לפני שעה.

 

רחבת הריקודים כרחבת החיים

יש לנו פה כלי בידיים שעוזר לרתום להלהיב ולהטעין מחדש במוטיבציה, בשיעור עצמו ובכלל. אנחנו מאמינים כי רחבת הריקוד מדמה את רחבת החיים ותהליכים שאנו והתלמידים חווים ברחבת הריקוד משפיעים אף מעבר ברחבת החיים עצמם. אין תחושה טובה יותר לי כמורה, להוציא תלמידה שלי שמגיעה לשיעור כבויה ושפופה צועדת בצעדים קטנים חסרי רצון, מחוייכת עם צבע על הלחיים וחיוך!

 

הריקודים הסלוניים מעניקים זמן אמיתי של מגע אנושי, תשומת לב  כמו שרק השילוב של מוסיקה ותנועה יכולים להוליד. הריקודים הסלוניים מאפשרים לאותו אדם המתקשה לתקשר ועל כן נשאר לבד לקיים מערכת יחסים באמצעות שני אלה בדיוק  -  התנועה והמוסיקה. זאת בזכות כך שאלו נשארו כלי התקשורת האחרונים שנשארו בידיו. מאחר והמוסיקה והתנועה הם ערוצי התקשורת הראשונים שנרכשים (עוד ברחם כך אומרים) הם האחרונים להיכחד, כף שבזמן שהמילים כבר לא משרתות את האדם כערוץ של הבעת רגשות או תקשורת מילולית הריקוד והמוזיקה עדיין עומדים בפניו כשפה שעדיין ניתן לתקשר בה ולהביע רגשות.

 

הזמנה להפלגה 

עד כה לא נמצאה תרופה לדמנציה ולאלצהיימר, אין ביכולתנו לרפא את המחלה כמובן אך אנו עושים ככל יכולתנו כדי להאט את התדרדרות המחלה , ולהכניס בה רגעים של שמחה אושר חיוך חום וריקוד, יש ביכולתנו לתת שעה של חום, שעה בא אומר המורה "אני פה בשבילך, איתך", שעה של הפלגה משותפת אל הטנגו והרומבה, ביחד, בשניים, שעה של הפוגה מהבדידות, שעה אשר תלווה את ליבו של התלמיד גם הרבה אחרי. הריקודים הסלוניים הם הזמנה, לסמוך על בן זוג ולפתוח את הלב, לאפשר לו לחיות מעל פני כל קושי, חולי בדידות ודכאון. למען מטרה זו הוקם סטודיו "רוקדים בגשם", להקנות יחס אישי ואינטימי לאוכלוסייה שתוטב כל כך עם מגע אך ברובה נשארת לבד. כולנו הרי יודעים כמה כוח י לחיוך אחד אכפתי ולמגע עדין.