הסוד שמסתתר מאחורי הגב השפוף והפנים הנפולות

פתאום הגיע חיוך שובב

קבלתי סרטון של שיעור ניסיון של התלמיד הראשון שלי. פתחתי בהתרגשות ומהשנייה הראשונה של הסרטון לא הפסקתי לחייך שעתיים. הבחור מרקד פוקסטרוט לצלילי השיר "New-york", מסובב בגאווה את המדריכה והוא כולו מואר, מתענג על כל רגע.

 

למחרת נפגשנו לראשונה. במדרגות ירד אדם שפוף, פניו לרצפה, שפתיו קמורות וקמטי מצחו בולטים. הוא התיישב מבלי להוריד את המעיל והתחיל לבחון את הסביבה. לא האמנתי שזה אותו האדם.

 

המוסיקה התחילה, חברים בסטודיו התחילו לרקוד, הוא הוריד את המעיל לאט לאט והתחיל לנתח את מה שקורה מסביבו. נראה שעם כל נשימה הוא מרגיש קצת יותר נינוח. המדריכה שרקדה איתו בסרטון נגשה לבקש ממנו לרקוד איתה. בום. היא חייכה, הוא חייך ואותו אדם שראיתי בסרט אתמול בערב התעורר, עם חיוך שובב שפשוט מחמם את הלב.

 

אז התחלנו לשיר

בשיעור בשבוע הבא שלב ההסתגלות למקום כבר התקצר. מיד עם כניסתו לסטודיו הגיע החיוך, שמנו מוסיקה ובדקה הראשונה התחלנו להשתולל. רקדנו טנגו בדרמתיות, רומבה ברוך, וואלס באלגנטיות, גם סווינג היה שם, ואיתו הטוויסט באגן. הפעם צרפנו לחגיגה גם שירה. שירה של הקצב - פם פם פם, שירה של המילים, לפעמים באמת בצמוד לשיר ולפעמים פשוט לפי המילים שרצו לצאת. בסוף השיעור הוא כבר היה בלתי ניתן לעצירה. כל מילה שנאמרה התפתחה מפיו לשיר, גם חרוזים נכנסו לעסק.

 

לא שוכחים שמחת חיים

השפיפות, הפרצוף המבולבל, הכבוי וההליכה הנגררת מסתירים מאחוריהם עולם. עולם מלא שמחת חיים, זיכרונות, אהבות, עולם אותו אנחנו כילדיהם או נכדיהם לפעמים לא מודעים אליו, לא מכירים אותו או שקצת שכחנו מקיומו. אין סוף לאהבה של אדם לחיים, זה דבר שלא נשכח גם לא באלצהיימר ולא בדמנציה.

 

להיזכר בעצמי
מצאנו פה כלי שמעורר את שמחת החיים הטבעית, שמאפשר לנו - המשפחה, החברים, המטפלים, להכיר או להזכר מי הוא הבן אדם מאחורי המחלה, כלי המאפשר לו להזכר בעצמו. השילוב של המוסיקה, התנועה והמגע מציאת את האש הפנימית. לא ראיתי את זה מפספס.  ובשונה מאיתנו השמחה היא כנה ומשוחררת, ללא עכבות, ללא שיפוט עצמי, אלא שמחה פשוטה ואמיתית.

מאז שהתחלתי לעבוד בסטודיו אני מוצאת עצמי בוחנת אנשים ברחוב, מדמיינת מה מסתתר מאחורי כל פרצוף מודאג ורציני.