סבתא מעולם לא כבתה

צפיתי בסבתא של צועדת לתוך הדמנציה מהרגע הראשון. לאט לאט. שלב אחר שלב. מהיותה סבתא נמרצת, שמשחקת עם נכדיה, מארחת לשישי בערב ועוזרת בשיעורי בית עד לכדי סבתא היושבת בכיסא גלגלים, מגיבה לעתים רחוקות ומנותקת מהסביבה. שמי מיכל, אני פה שכותבת לכם, מדריכה בסטודיו "רוקדים בגשם".

 

לב פועם דבר אחד היה ברור לי לכל אורך הדרך, ואף יותר ויותר במהלכה. סבתא מעולם לא כבתה. היא לרגע לא היתה פחות. בכל נשימה היא נשארה אותה פרופסורית, אותה אמא, אותה אישה לבעלה, בדיוק כמו כל חולה דמנציה הממשיך להיות נוכח גם אם לנו נדמה שלא. כשהכושר הקוגנטיבי נחלש ואיתו הגוף הלב החם ממשיך לפעום, ממשיך להרגיש ולהיות. אוהב, פוחד, מתרגש, כועס.

 

הבעה יותר מהכל אני זוכרת אצל סבתא שלי את המבט האבוד בחלל, מבט כואב של אישה שברור שכל כך הרבה קורה בה בפנים אבל אין לה את היכולת להוציא, להביע.

 

לתת לגוף לדבר בשבילנו כשהראש לא יודע לתרגם תחושות למילים נותר לנו כלי נוסף בעל יכולת קסומה לתת מקום ומרחב של קיום לכל שמתחולל בתוכנו - זוהי התנועה, זה האפשרות לתת לגוף לדבר בשבילנו.

 

האדם עוסק בתנועה כדרך ביטוי מימיו הראשונים על פני האדמה. התנועה משמשת אותנו להנעה, לשחרור, למחקר פנימי, להעברת מסר, ולביטוי של תחושה. זה נכון לגבי כל אחד מאיתנו. זה מתבטא בתנועות הקטנות של היום יום. 

 

ביטוי ותקשורת לאדם אשר נחסם במוחו ערוץ הביטוי המילולי העיסוק בתנועה של הגוף כחלק קבוע מאורח חייו הוא פתח יציאה מהדמנציה, חזרה לחיים של ביטוי ותקשורת עם הסביבה. סטודיו "רוקדים בגשם" נועד כולו לאפשר לחולי הדמנציה לעשות שימוש בתנועה לטובת ההבעה והביטוי הפנימי.

 

גוון מגוון ע"י למידה והתנסות בריקודים הסלוניים, בליווי צמוד של מורה פרטי נחשף התלמיד לעולם שלם של סגנונות ריקוד אשר יאפשרו לו, בשילוב עם המוסיקה לחוות גוונים שונים של פנימיותו: רומבה, טנגו, פסבדולה, לכל אחד האופי הייחודי שלו ומה שהוא מביא איתו.

 

גם אם זו שעה בשבוע, זו שעה שמאפשרת ללב פשוט להיות, להיות אותה פרופסורית, להיות אותו רופא, להיות אותו אבא, אותה האמא, אותו בן אדם שבעצם מעולם לא כבה רק המשיך לפעום בשקט.